החלטה בתיק הפ"ב 51849-08-10

1.         ביום 20.3.12 נתן כבוד השופט ברנר (כתוארו אז כרשם) פסק דין למינוי בורר בהעדר תשובת המשיבה.

            ביום 4.7.12 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד (בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - להלן : "התקנות").

            הבקשה לביטול פסק הדין הועברה לטיפולי (כרשמת, מאחר שכבוד השופט ברנר אינו מכהן עוד כרשם).

            ביום 25.9.12 נעתרתי לבקשה לביטול פסק הדין, ועל החלטה זו הוגש ערעור שנדון בפני כב' השופטת צ'רניאק (ע"ר 23376-10-12).

            ביום  2.12.12 קבלה כבוד השופטת צ'רניאק את הערעור והורתה:

            "ההחלטה נושא הערעור מבוטלת והענין יוחזר לכב' הרשמת על מנת שתדון תחילה בטענת הסף של המערערות ובהתאם אם יהיה צורך בכך תדון מחדש בבקשה לביטול מבלי להיות קשורה להחלטה המבוטלת וינתנו נימוקים להכרעה עפ"י המסגרת הנורמטיבית השוררת בבקשות כגון דא תוך התייחסות לטענות הצדדים."

2.         בהתאם להחלטת בית המשפט של ערעור אדרש תחילה לטענת הסף שהעלו המשיבות (התובעות) ואליה לא נדרשתי בהחלטתי הקודמת.

            פסק הדין שביטולו מבוקש ניתן ביום 20.3.12.

            הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה לבית המשפט ביום 4.7.12.

            המשיבות טוענת כי יש לדחות את הבקשה מאחר שהוגשה לאחר המועד הקבוע בתקנות, קרי, לאחר חלוף 30 הימים מעת המצאת פסק הדין לב"כ המבקשת.

            כדי לברר את טענת הסף, ראיתי לפרט תחילה את ההליכים הרבים שקדמו להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. מעיון בטענות הצדדים עולה כי הבקשות השונות שהוגשו, כל צד וטעמיו, תרמו להתארכות ההליכים, לריבוי ההחלטות, ריבוי מותבים, ולהחלטות שאינן מתיישבות זו עם זו, ונוצר בלבול אשר למועדים השונים הרלבנטיים למתן החלטה בבקשה דנא.

            ביום 30.8.10 הגישו המשיבות (התובעות) תובענה למינוי בורר ובקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט.

            ביום 1.9.10 התיר כבוד השופט ברנר להמציא את התובענה למבקשת בגיאורגיה וכן לעורכי הדין שלה בארה"ב.

            המבקשת מינתה משרד עו"ד בארץ על פי יפוי כוח מוגבל, לייצגה אך ורק בקשר לבקשה לביטול היתר ההמצאה, שאכן הוגשה.

ביום 17.1.12 דחה כבוד השופט ברנר את הבקשה לביטול היתר ההמצאה, משכך נותרה בתוקף ההחלטה להתיר ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט (להלן: "ההחלטה מיום 17.1.12").

            על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור (ע"ר 12713-02-12).

            במקביל, הגישו המשיבות בקשה לקבוע כי ב"כ המבקשת בישראל הם 'מורשה' לקבלת כתבי בי דין מאחר שלטענתן ב"כ בישראל "פתחו בהליך החורג מיפוי הכח המוגבל שניתן להם ונוגע לתיק העיקרי ולא לתקיפת הסמכות", ומכאן שהמבקשת גילתה דעתה למינוי ב"כ לכל ההליך.

            ביום 4.3.12, בטרם מתן החלטה בערעור על ההחלטה מיום 17.1.12 (ע"ר 12713-02-12) ובטרם ניתנה החלטה בבקשה לקבוע כי ב"כ המשיבות הוא 'מורשה לקבלת כתבי בי דין', הגישו המשיבות בקשה "למתן החלטה בהמרצת הפתיחה - בהיעדר הגנה".

            ביום 14.3.12 נעתר כב' השופט ברנר לבקשה לקבוע כי ב"כ המבקשת בישראל הם 'מורשה לקבלת כתבי בי דין' וקבע כי חרף האמור ביפוי הכח המוגבל "יש לראות את באי  כוחה של המשיבה (המבקשת פה - א.נ.ח) כמי שמוסמכים לקבל בשמה את כתב הטענות בתובענה העיקרית" (להלן: "ההחלטה  מיום 14.3.12").